פסק-דין בתיק עפ"ת 16293-03-11

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (כב' השופט ש' יציב), מיום 9.2.11 בת"פ 31043/06, שלפיו זוכה המשיב מעבירה של גרימת מוות ברשלנות (" פסק הדין").  פסק הדין ניתן לאחר שהמשיב זוכה בפסק דין קודם, שניתן ביום 12.1.10 (" פסק הדין הראשון"), אשר המשיבה ערערה עליו, ובפסק דין שניתן ביום 27.1.11 על ידי בית משפט זה בע"פ 37952-02-10 (שנדון על ידי מותב שונה) הוחזר העניין לבית המשפט קמא על מנת שיכריע בשאלה אשר לדעת ערכאת הערעור הייתה חיונית להכרעה.  לאחר שהוא שב  ודן  בעניין, החליט בית המשפט קמא לזכות את המשיב, ועל כך הערעור שבפנינו.

כתב האישום

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (" החוק").  כנטען בכתב האישום, ביום 3.1.06, בשעה 12:30 או בסמוך לכך, נהג המשיב באוטובוס מ.ר. 30-880-15 (" האוטובוס") במתחם תחנת האוטובוסים במפרץ חיפה הידוע כ"מרכזית המפרץ" (" המתחם" או " התחנה").  לאחר ירידת הנוסעים מן האוטובוס ברציף המיועד לכך, החל המשיב לנסוע לכיוון היציאה מהמתחם בכביש המתעקל שמאלה.  באותה עת החל המנוח אורי הנדי ז"ל (" המנוח"), שעמד על שפת אי תנועה במתחם, לחצות את הכביש שלא במעבר חציה מאי התנועה לעבר רציף הנוסעים, משמאל לימין בכיוון נסיעת האוטובוס.  בעודו חוצה את הכביש, ולאחר שעבר כארבעה מטרים, נפגע המנוח מגלגל האוטובוס הקדמי השמאלי ופונה לבית חולים רמב"ם בחיפה, שם מת מפצעיו (" התאונה").  בכתב האישום יוחסה למשיב רשלנות, בכך שנהג את האוטובוס ללא תשומת לב לדרך בכיוון נסיעתו; בכך שלא הבחין במנוח, על אף שיכול וחייב היה להבחין בו; בכך שלא דאג להסיט את הווילון המותקן בחלון האוטובוס אשר הסתיר את שדה ראייתו; ובכך שנהג ברשלנות ובחוסר זהירות ולא כנדרש מנהג מן היישוב.

 ההליכים

בפסק הדין הראשון מצא בית המשפט קמא כי לא הוכחה רשלנות מצידו של המשיב במידה הדרושה להרשעה במשפט הפלילי, ובהתאם לכך הוא זיכה את המשיב.  עיקר הממצאים שהובילו לזיכוי המשיב היו כי המשיב לא היה הנהג היחיד הנוהג באוטובוס; כי גם קצין הבטיחות לא נתן דעתו לכך שהווילון חוסם חלק משדה הראייה של הנהג; כי ממקום מושבו של הנהג קשה עד בלתי אפשרי היה לראות את המנוח, ועוד יותר כך נוכח העובדה שאי התנועה מגונן בצמחייה גבוהה; כי תשומת לב הנהג באותה עת הייתה נתונה לכיוון ההפוך מזה שממנו בא המנוח; והעיקר - כי אין ודאות בשאלה היכן עמד המנוח כשהחל בחציית הכביש ולכן גם לא ניתן לקבוע אם המשיב יכול היה להבחין במנוח , אם לאו.

על פסק הדין הראשון הוגש ערעור (ע"פ 37952-02-10), שבו טענה המערערת, בין השאר, כי בית משפט קמא ביסס את הכרעת דינו על הנחה שגויה שלפיה מקום עמידתו של המנוח ומסלול חצייתו אינם ידועים.  בפסק דין שניתן ביום 27.1.11 הורה המותב שישב בדין, מבלי לקבוע ממצאים, על החזרת הדיון לבית משפט קמא ובתוך כך גם כי " בפסק דינו של בית המשפט קמא חסרה קביעה עובדתית ..., והיא מיקומו של המנוח טרם החל לחצות את הכביש, וכפועל יוצא מכך חסרה גם מסקנה בשאלה אם הייתה התאונה בגדר תאונה בלתי נמנעת אם לאו".

בפסק הדין נקבע כי קיימות שתי גרסאות של עד התביעה אבאי איסמברגינוב (" אבאי") לגבי מיקומו של המנוח כאשר החל לחצות את הכביש וכי לא הוכח במידה הדרושה מקום עמידתו המדויק של המנוח כשהחל בחצייה.  בית משפט קמא קבע כי  בהעדר נתון זה לא ניתן לקבוע אם ניתן היה למנוע את התאונה אם לאו ולאור מסקנה זו, שאליה מצטרפים גם נימוקי פסק הדין הראשון, הוא חזר וקבע כי לא הוכחה רשלנות מצד המשיב במידה הדרושה להרשעה, ושב והורה על זיכויו של המשיב מחמת הספק.

על הכרעת דין זו נסב הערעור שבפנינו.

תמצית טענות הצדדים

בהודעת הערעור נטען כי בית משפט קמא טעה בכך שקבע כי נמצאו שתי גרסאות סותרות של העד אבאי לגבי מיקומו של המנוח עם תחילת חצייתו את הכביש ולגבי המרחק שעבר עד לתאונה וכי גרסתו כפי שהוצגה בעדותו בבית המשפט אינה מתיישבת עם הגרסה שנמסרה בעת שחזור התאונה ונערכה בדוח הצבעה ת/7 (" דוח ההצבעה").  לטענת המערערת, עדותו של אבאי בעניין מרחק המנוח מהאוטובוס בעת תחילת החצייה מבוססת על הערכה, והיא נמסרה זמן רב לאחר שהתאונה התרחשה, לעומת המרחקים המדויקים שנמדדו על ידי בוחן התנועה רס"מ רון מייסטר (" הבוחן") בזמן שהעד אבאי הצביע על המיקום בזירת התאונה ובסמוך למועד התרחשותה.  עוד טוענת המערערת כי נסיבות אירוע התאונה הן כאלה שאינן מאפשרות להגדירה כבלתי נמנעת.  לטענתה, התאונה אירעה בשל רשלנותו של המשיב  שלא הבחין במנוח, אף שיכול וחייב היה להבחין בו; שלא נקט באמצעי זהירות מוגברים בעת שנהג בתוך מתחם התחנה המרכזית; שלא הסיט את הווילון המותקן באוטובוס, על אף שידע כי הוא מסתיר חלק משדה הראייה שלו; שלא הפנה את מבטו שמאלה בעת ביצוע הפנייה לשמאל, אף שהיה מודע לכך שאנשים חוצים את הכביש משמאל לימין. המערערת טוענת כי משהוכח מקום עמידת המנוח טרם החל בחצייה אזי ברור כי ניתן היה למנוע את התאונה והמשיב הוא האחראי לה.

המשיב חזר על טענותיו בערעור הראשון שלפיהן אין מקום להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא.

דיון

בפתח הדברים אני רואה לציין כי בניגוד לטענת המערערת, בפסק הדין הקודם (שניתן בערעור על פסק הדין הראשון) לא התקבל ערעורה של  המערערת על זיכוי המשיב ולא נקבע דבר לעניין אחריותו לתאונה.  כל שנקבע הוא שיש להחזיר את הדיון לבית משפט קמא בשל העדרן של קביעות עובדתיות הנחוצות לשם הכרעה על ידי הערכאה הדיונית.

לעצם העניין, לאחר עיון בפסקי הדין ובראיות, ולאחר שמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

הטענות שמעלה המערערת כנגד פסק הדין הן טענות המכוונות כנגד מסקנתו של בית המשפט קמא, שלפיה לא הוכחה אשמתו של המשיב במידה הדרושה למשפט פלילי.  מסקנה זו הוא ראה לבסס על ממצאי העובדה שאותם הוא קבע ואשר המערערת מבקשת שנתערב בהם, ובמסקנה שאליה הוא הגיע. ידועה ההלכה שאף שערכאת הערעור רשאית להתערב בממצאים שקבעה הערכאה הדיונית ואף להפכם, הרי שתעשה כן רק במקרה חריג שבו התשתית העובדתית שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית היא משוללת יסוד (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 918, 924 (2001)), ולא זה המקרה שבפנינו.

בית משפט קמא שמע את העדים, בחן את הראיות והגיע למסקנה כי מכלול הראיות אינו מאפשר לקבוע את המקום שבו עמד המנוח טרם התאונה, ובהעדר נתון זה הוא קבע כי לא ניתן לשחזר מה היה שדה הראייה של המשיב בעת התאונה, וכי לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית בעניין יכולתו של המשיב למנוע את התאונה.  בפסק הדין הראשון נקבע כי המנוח עמד על שטח הפרדה מגודר שרוחבו תשעה מטרים, שבו צמחייה המפריעה לראות את המתרחש בו.  עוד נקבע שאין נתון מדויק בדבר מקום עמידתו של המנוח כאשר המשיב החל בנסיעה, ואין גם נתון לגבי מקום עמידתו המדויק טרם החל לחצות את הכביש, ואי ידיעת עובדות אלו אינה מאפשרת הסקת מסקנות בשאלה אם יכול היה המשיב להבחין במנוח ואם שדה ראייתו הוגבל על ידי הווילון.  בהעדר נתונים הכרחיים אלו קבע בית משפט קמא קיומו של ספק סביר באשמתו של המשיב וראה לזכותו.

בפסק הדין קבע בית המשפט קמא כי עדותו של העד אבאי ביחס למיקומו של המנוח בעת שזה החל לחצות את הכביש אינה מתיישבת עם חישוביו של הבוחן ועם התוצאה שאליה הוא הגיע בדוח שערך (ת/17) (" דוח הבוחן").  אבאי העיד כי בעת שהחל המנוח לחצות את הכביש, המרחק בינו לבין האוטובוס היה שניים עד שלושה מטר.  גרסה זו סותרת את חישובי הבוחן שהתבססו על זמן חצייתו של המנוח עד למקום הפגיעה (שכונה בדוח הבוחן " מקום האימפקט") שעמד על 3.3 שניות וכן על מהירות נסיעת האוטובוס שעמדה על 4.44 מטרים לשנייה, ולפי נתונים אלו הגיע הבוחן למסקנה כי המרחק בין האוטובוס למנוח בעת שהחל בחצייה היה לא פחות מ- 14.65 מטרים.  בפסק הדין הראשון נקבע כי הבוחן התבסס על ההנחה שהמנוח חצה את הכביש בקו ישר, אולם בחומר הראיות אין כל ראיה או עדות בעניין מסלול חצייתו. בית משפט קמא החליט כי תוצאות חישוביו של הבוחן אינן תואמות את שחזור התאונה כפי שהוא מסתבר מעדותו של אבאי אשר נכח במקום התאונה והיה עד להתרחשותה, ובשל כך קבע כי לא ניתן להוכיח את מקום עמידתו המדויק של המנוח כשהחל בחצייה.

את קביעתו של בית המשפט קמא שלפיה יש כביכול שתי גרסאות לעדותו של אבאי צריך להבין על רקע עדותו של הבוחן והמסקנות שאליהן הוא הגיע.  במילים אחרות, בפני בית המשפט קמא היו עדות של אבאי שאותה הוא שמע, ולצידה המסקנות שפורטו בדוח הבוחן שהיה מבוסס, בין השאר, על דוח ההצבעה שבתורו היה מבוסס גם על דברים שמסר אבאי לבוחן.  כמו המערערת, גם אני סבור כי אין מדובר בשתי גרסאות של עד אחד אלא שתי עדויות שונות המתייחסות לעניינים אחרים: בדוח ההצבעה הצביע אבאי על מקום עמידת המנוח טרם החל בחצייה, מקום האימפקט ומקום עמידתו שלו, והוא לא הצביע על מיקום האוטובוס באופן שיאפשר למדוד את המרחק בין מקום עמידת המנוח טרם החצייה לבין האוטובוס.  בעדותו בבית המשפט העיד אבאי לראשונה על המרחק בין האוטובוס לבין מקום עמידת המנוח טרם החצייה, ואשר לגרסתו עמד על כשניים עד שלושה מטרים.

המערערת מבקשת כי נעדיף את גרסת הבוחן המבוססת על נתונים שנמסרו לו על ידי אבאי בשחזור התאונה (ת/7) על פני הגרסה שמסר אבאי בעדותו בבית המשפט, אולם לא מצאתי עילה לעשות כן.  בית משפט קמא בחן את עדויותיהם של אבאי ושל הבוחן ולא מצא להעדיף אחת על פני האחרת.  בית משפט קמא קבע שבאין ראיות ברורות בעניין מיקומו של המנוח ומסלול חצייתו, לא ניתן לבסס ממצאים הדרושים לצורך הרשעתו של המשיב, ומסקנתו מקובלת עליי.  בפני בית המשפט עמדה עדותו הישירה של אבאי, עד ניטרלי שהעיד על מה שקלטו עיניו ביום התאונה, ומולו עמדה גרסת הבוחן שהתבססה על חישובים והנחות שונות, אולם בית משפט קמא לא מצא טעם של ממש להעדיף את העדות האחת על פני השנייה ולמעשה, הימנעות בית משפט קמא מלהכריע בין שתי הגרסאות שבאו בפניו שקולה לקביעה שהמערערת, הנושאת בנטל הראיה, לא עמדה בנטל זה וכי נותר ספק באשמתו של המשיב (ע"פ 3059/03 בוריס גלובוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נח (1) 654, 672 (2003); ולהשוואה, במשפט אזרחי, ראו ע"א 595/88 דניאל אדרי נ' לאון חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993)) ואין עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא בעניין זה.  אני סבור כי האפשרות שהמנוח אכן עמד במרחק של שניים-שלושה מטר מהאוטובוס, כפי שהעיד אבאי, וכתוצאה מכך התאונה הייתה בלתי נמנעת, מקימה ספק בראיות שעליהן ביקשה המערערת להסתמך לצורך הרשעת המשיב, ספק שהמשיב זכאי ליהנות ממנו.